גיל ברינגר

סינדרום צד"ל

מודעות פרסומת
הם הואשמו בסיוע למדינת ישראל וצפויים לעונשים כבדים אם רק ידרכו בשטחי הרשות הפלשתינית, אך ועדה שהוקמה לצורך קליטתם במדינת ישראל מתנהלת על סמך תבחינים חסויים ולא ברורים ומפילה רבים בין הכיסאות ולא מאפשרת להם לקבל אזרחות. "זהו אבסורד", מאשים עו"ד מיכאל טפלו, שהגיש עד היום עשרות עתירות בנושא. "מצפים מהם להיכנס לשטחי הרשות ולבדוק אם יישארו בחיים כדי לאשר את קליטתם בארץ". התוצאה: סייענים חיים בארץ ללא זכויות וללא פרנסה, וגזר דין מוות מאיים עליהם בצדו האחר של הקו הירוק

כמו בכל עניין אחר הקשור לצבא ולביטחון, גם השיחה עם עורך הדין מיכאל טפלו מתחלקת לשלוש. בחלקה הראשון של השיחה אתה מאזין לטפלו בדממה. מופתע מהסיפור שלו. אפילו קצת המום. לא בכל יום אתה פוגש מתנחל שבחוג לקוחותיו רשומים מאות פלשתינים. בחלקה השני של השיחה אתה מקבל לחלוטין את העובדה הזו ומפנים אותה, אבל מתקשה שלא להתרגש לנוכח הסיפור יוצא הדופן שאתה שומע. עולה מארצות הברית שהתמחה בוול סטריט בדיני חברות ובמסוי בינלאומי מקדיש חלק גדול מזמנו מאז עלייתו ארצה לטיפול משפטי מסור בסייענים. לעתים הוא עושה זאת בשכר ולעתים בהתנדבות גמורה.

בחלקה השלישי של השיחה – האסימון נופל. פתאום מחלחלת בך ההבנה שהסיפור המרגש של טפלו, שמעורבים בו אחריות מוסרית ואמונה בערכים של אחווה, נאמנות ותיקון עולם, הוא סיפור מראה לסיפורם של הסייענים, שהמדינה עבדה איתם במשך שנים בשיתוף פעולה שהניב הצלחות רבות, אך לבסוף זנחה אותם. אתה מבין שהמסירות של טפלו באה בדיוק באותו המקום שהמדינה החליטה להתנער מהאנשים שסמכו עליה.

התחייבות לא אמינה

זה התחיל בתחנת דלק בשנת 1994 במפגש מקרי עם הלקוח הראשון. "אלה היו הימים הראשונים של אוסלו", מספר טפלו. "על שמשת המכונית שלי דפק פלשתיני שעסק בסחר קרקעות עם ישראל. פתחתי לו את החלון והוא התחיל לשוחח איתי. הוא שאל אותי אם היהודים הולכים לנטוש את הפלשתינים שעזרו להם עד אותו יום. בתור יהודי גאה אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שננהג כך במי שסייע לנו. התעניינתי אז מאוד בנושא של גאולת קרקעות וידעתי שיישובים רבים הוקמו על אדמה פרטית שנרכשה מפלשתינים. היה לי ברור שברגע שישראל תיסוג מיהודה ושומרון, כל מי שעסק במכירה או סייע לה יעמוד בסכנת חיים. חשבתי שצריך להושיט כאן עזרה והחלטתי לנסות לסייע לאותו אדם בהשגת היתר כניסה לישראל".

חבר הביא חבר והשמועה על עורך הדין היהודי שמוכן לעזור לפלשתינים עשתה כנפיים בכפרי השומרון. די מהר נוצר זרם פונים שמאפייניו הלכו והשתנו. סוג הלקוחות שהתחיל לפקוד את משרדו של טפלו בתל־אביב הפך להיות מורכב בעיקר מסייענים של משרד הביטחון שחשו סכנה לחייהם במציאות החדשה שנוצרה בשטחים.

שלא תיווצר אי הבנה – בסעיף 19(4) בהסכם אוסלו א' התחייבה הרשות הפלשתינית "לפתור את בעיית הפלשתינים שהיו בקשר עם הרשויות הישראליות, ושלא להעמיד לדין פלשתינים אלו ולא לפגוע בהם בכל דרך שהיא". התחייבות זו אף חזרה על עצמה, פחות או יותר באותן המילים, בהסכם אוסלו ב'. אך גם בעידן התמימות לא נמצאו הרבה ישראלים שהאמינו שההתחייבות הזו תכובד.

כך כנראה הבינה גם ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי שבהחלטתה מיום 13 בינואר 1994 קבעה כי "לקראת ההסדר החדש רואה ממשלת ישראל לנכון לאפשר ולסייע למקורות, סייענים ומשתפי פעולה אחרים להעתיק מקום מגוריהם לישראל, הם ובני משפחותיהם, ולהשתקם בה… לסייענים המשוקמים תינתן אפשרות לתושבות קבע בישראל ואף אפשרות לקבלת אזרחות בחלוף הזמן ובהתאם לחוק". בעקבות ההחלטה הקימה ישראל מנהלת שיקום שתפקידה לקלוט את הסייענים ולשקם אותם בישראל.

בפועל, מה שקרה היה רחוק מן המצופה, לפחות בעיני הסייענים אשר תרמו לביטחון המדינה במשך השנים ועתה היו צפויים לעונשים מצד הרשות הפלשתינית. עם יציאת צה"ל משטחי יהודה ושומרון בשנת 1995 ניצלה הרשות את הכוח שקיבלה לידיה כדי לתפוס את הסייענים, לענות אותם ולכלוא אותם. עד שנת 1997 בתבחינים שידועים רק לה ושמעולם לא פורסמו בחנה מנהלת השיקום מי הם הסייענים הראויים לשיקום והכניסה אותם לתוך ישראל. "בפועל", טוען טפלו, "נשארו אלפי משתפי פעולה בשטח שנפלו בין הכיסאות ולא נמצאו ראויים להיחשב סייענים". משמעות ההחלטה עבור חלק מהם הייתה לא פחות מגזר דין מוות.

שוטר מוסגר

הסיפור של עבד אלרזאק ומשפחתו הוא דוגמה אחת מני רבות לסייען שלמרות תרומתו הרבה למדינה לא זכה לשיקום בישראל. אלרזאק שירת כשוטר במשטרת ישראל בין השנים 1984­־1993. בשנים אלו העסיקה משטרת ישראל פלשתינים בשורותיה. לכאורה, סייען קלסי. בשנת 1995 החליטה משטרת ישראל להוציא את אלרזאק משטחי יהודה ושומרון מתוך הבנה שחייו בסכנה, ולהעביר אותו למסלול השיקום בישראל. אלא שהשיקום בארץ לא היה מוצלח ואלרזאק, שלא זכה לתמיכה ממשית ממנהלת השיקום וסבל ממצב כלכלי קשה ביותר, החליט "לחזור לשטח" ולנסות לשקם את חייו בכפר שעזב.

בשנת 1997 נעצר אלרזאק בידי המשטרה הפלשתינית ונכלא למשך ארבע שנים עד לשחרורו בידי כוחות צה"ל במסגרת מבצע "חומת מגן". בסיבוב השני שלו בישראל, מנהלת השיקום כבר לא הסכימה לראות באלרזאק סייען. כל שזכה לקבל הפעם מן המדינה היו אישורי שהייה זמניים בעלי תוקף לשלושה חודשים בלבד. אשתו וילדיו של אלרזאק לא זכו אפילו לכך, ואלרזאק, שחש שהסכנה מרחפת מעליהם, החליט להכניס אותם לישראל ללא אישור. המנהלת, האמונה על הטיפול בסייענים ובבני משפחתם, לא הסכימה לטפל בבני משפחת אלרזאק. עבד נכנס לדיכאון קשה. טפלו פנה לרשויות במטרה להשיג אישורי שהייה למשפחת אלרזאק, אך אלה דחו שוב ושוב את בקשותיו.

בשנת 2004, משראה שבעיותיו לא זוכות לפתרון, החליט אלרזאק בצעד של יאוש לחזור עם משפחתו לכפר שברח ממנו. שעות לאחר חזרתו נכנסו לביתו שמונה פעילי גדודי חללי אל־אקצה, ירו בו מטווח אפס והרגו אותו לעיני אשתו ובניו. אך מסתבר שמכתבי הפנייה של טפלו, שהיו בצנרת של גורמי הממשל, התקדמו מעט: עשרה ימים לאחר הירצחו של אלרזאק קיבל טפלו מכתב ממנהלת השיקום שציין כי מרשו "אינו מטופל במנהלת השיקום" וכי היא "אינה הכתובת לפנייתו". עוד נאמר במכתב כי אם אלרזאק "חש מאוים" עליו לפנות ל"ועדת מאוימים". כאמור, במועד קבלת המכתב עבד אלרזאק כבר לא חש דבר.

ילדיו של עבד ואשתו דווקא חשו מאוימים מאוד. הרצח שהתבצע מול עיניהם לא תרם להרגעת רוחם והם ברחו לישראל בשנית. כאן שוב לא זכו לקבל אישורי שהייה והם נאלצו להתגורר בסתר ביער בצפון הארץ. בתשובה לפניותיו של טפלו בעניינם קבעה מנהלת השיקום פעם נוספת כי משפחת אלרזאק "אינה זכאית לטיפולה של המנהלה". לימים, כשתפסה משטרת ישראל את בנו של עבד בגין שהייה בלתי חוקית, ביקשה המשטרה לגרשו לתחומי הרשות. בכך כמעט סגרה המשטרה מעגל בהסגרת בנו של הנרצח לידיהם של רוצחיו.

ועדה למאוימים

טפלו מתקשה להבין מהם הקריטריונים להגדרתו של משתף פעולה "סייען" הזכאי לשיקום. "כל העתירות שהגשתי בדרישה לחשוף את תבחיני הוועדה עלו בתוהו. לעתים מדובר באנשים שהחזיקו בנשק של צה"ל", הוא מתקומם, "ובכל זאת המפעילים שלהם לא ממליצים לראות בהם סייענים הזכאים להיכנס לשיקום בישראל. זה אבסורד. האם מערכת הביטחון חילקה נשק לפלשתינים סתם ככה? הרי ברור שהאנשים האלה עבדו עם מערכת הביטחון. הגשתי כמה עתירות על העניין הזה. טענתי שאפילו אם האנשים האלה לא עשו מספיק כדי להיחשב 'סייענים', ודאי שאין לזרוק אותם לכלבים. הרי אדם שהסתובב עם נשק הוא אדם שכל הסובבים אותו רואים בו סייען לשעבר ומבקשים כעת לפגוע בו".

בעקבות העתירות לבג"ץ שהגיש טפלו בנושא הקים מתאם הפעולות בשטחים מסגרת חדשה – ועדת המאוימים. כעת, לפלשתיני שלא עמד ברף המזכה אותו בתואר "סייען" בשל העובדה שלא עשה מספיק (על פי התבחינים העלומים) ובכל זאת חש שנשקפת סכנה לחייו, נמצא פתרון חדש. הוא יכול  לפנות לוועדת המאוימים, שיושבים בה נציגים של משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד הביטחון ומשרדים נוספים, ולבקש ממנה אישור לשהות בישראל. אם מאוים מקבל הכרה מהוועדה, הוא יזכה לקבל אישור שהייה בארץ, התקף לשלושה חודשים. בתום התקופה יתבקש לחדש את האישור לשלושה חודשים נוספים.

לכאורה פתרון מוצלח. אך סיפורו של איסמעיל, לקוח נוסף של טפלו, מדגים את הקשיים של המאוימים שלא זכו לקבל מעמד של סייען ואת המשמעות של חיים מאישור לאישור בכל שלושה חודשים.

איסמעיל נולד בישראל לפני עשרים ושמונה שנים בבית חולים השרון. הוריו התגרשו בהיותו ילד והוא גדל אצל סבתו בכפר בשומרון. "התחלתי לעבוד בישראל בגיל ארבע עשרה כסבל בשוק ירקות", הוא מספר. "בגיל שש עשרה נעצרתי בידי המשטרה הפלשתינית. כיסו לי את העיניים, הרביצו לי והכניסו אותי לחדר של חצי מטר על מטר. אמרו לי שאני צריך להודות שעבדתי עם השב"כ בישראל. התחלתי לבכות, הייתי ילד. אמרתי להם שזו טעות ואין לי שום קשר לזה אבל הם לא היו מוכנים לוותר. אחרי ארבעה ימים בלי מאכל ומשקה שלחו אותי לכלא המרכזי של שכם להמשך חקירה.

"כשהגעתי לכלא המרכזי בשכם קשרו לי את הידיים מאחור ותלו אותי על צינור לאורך התקרה. הייתי תלוי באוויר כמו כבש. במרחק חצי מטר ממני היו תלויים שני בחורים נוספים. השוטרים קראו לזה אוטובוס. ככה החזיקו אותי במשך ארבעים וחמישה יום  – כל יומיים חקירה. לא יכולתי לסבול את הכאבים ונאלצו לאשפז אותי בבית חולים. הרופא אמר להם שהם מתעללים בי יותר מדי, אבל מבחינתם הם היו חייבים להוציא ממני הודאה, בכל מחיר. אחרי ארבעים וחמישה ימים אמרתי להם שאני מוכן להודות במה שירצו. הורידו אותי מהתקרה ואחרי שעתיים התעוררתי בבית חולים. בשלב הזה הייתי מוכן גם להודות שהרגתי בן אדם. הביאו לי דפים וחתמתי. עד היום אני לא באמת יודע על מה חתמתי. כנראה הודיתי שעבדתי עם השב"כ".

היתר ללא שיניים

בשנת 2000, אחרי שנתיים של מעצר ללא משפט, נכנס איסמעיל לכלא. "ישבתי עם משתפי פעולה", הוא נזכר, "ועם נרקומנים, עם רוצחים, עם אנסים. הבנתי שהחיים שלי נהרסים ואני עומד להפוך בעצמי לפושע. הייתי שם שנתיים וסבלתי כל יום מהתעללות, קללות ומכות. צעקו עלי שמכרתי את המדינה שלי ליהודים. לא רק האסירים הרביצו לי – גם הסוהרים עצמם הרביצו לי".

כשצה"ל נכנס לשכם במבצע "חומת מגן" שוחררו כל האסירים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. איסמעיל נלקח עם כל שאר האסירים לתחקור של חוקר שב"כ. איסמעיל הסביר לחוקר שישב בכלא בגלל שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, אבל חוקר השב"כ בדק ברשימות והודיע לו שהוא אינו מופיע אצלו בתור סייען ולכן הוא אינו יכול להיכנס לישראל. איסמעיל ניסה להסביר לחוקר שאין לו סיכוי לשרוד אם יישאר בשטחים, אבל זה לא ממש שכנע את החוקר. הוא נאלץ לחזור לכפר שגדל בו. איסמעיל הגיש בקשה להכיר בו כמאוים אך נדחה. זמן קצר לאחר שחזר לכפרו, נורה איסמעיל ברחוב וארבעה כדורים חדרו לגופו.

לאחר שהתאושש מפגיעות הכדורים ברח איסמעיל לישראל ונפגש עם טפלו. טפלו עתר בשמו לבג"ץ נגד החלטת ועדת המאוימים וזו החליטה הפעם לשנות את החלטתה ולהעניק לו מעמד של מאוים. מאז ועד היום חי איסמעיל מאישור לאישור. בכל שלושה חודשים עליו לבקש אישור שהייה חדש. לעתים קיים פער של חודש במתן האישורים כך שבאותה תקופה הוא שוהה בארץ באופן בלתי חוקי.

איסמעיל, אשתו וילדיו גרים כיום אצל חמותו. הוא אינו עובד. אישור השהייה שקיבל אינו מהווה היתר עבודה ואף מעסיק לא מוכן להסתכן בהעסקתו, שעלולה לעלות לו בקנס של אלפי שקלים. בתו של איסמעיל סובלת מכוויה קשה, והוא מתקשה למצוא את סכום הכסף הנדרש כדי לקנות תרופות שיקלו על כאביה. אחד הכדורים שחדרו לגופו נותר שם. אין לו הסכום הנדרש למימון ניתוח.

כשאיסמעיל מראה לי את אישור השהייה שלו האבסורד מתגלה במלוא עוצמתו. מעבר לעובדה שבגוף האישור מצוין באופן מפורש שהוא אינו מהווה היתר עבודה, האישור מבהיר כי הוא תקף אך ורק בצמוד לתעודת זהות ישראלית. אך לאיסמעיל אין תעודה. היא נלקחה ממנו בכלא שכם בזמן מעצרו וכנראה לעולם לא תשוב אליו עוד.

"עם האישור הזה אין לי מה לעשות. אני לא עובד ולא יכול לשלם על שום דבר. עבדתי לאחרונה ב'שחור' בשיפוצים, אבל איך שנפצעתי המעביד שלי זרק אותי. אף אחד לא רוצה להעסיק אותי בלי היתר עבודה. הילדים שלי קטנים. מה אעשה? איך אביא להם אוכל? אלך לגנוב? אהרוס את עצמי?"

פחות ממסתנן

טפלו הגיש עתירות רבות לבג"ץ בניסיון לקבוע כי אישור השהייה אינו מספיק עבור המאוימים, אך פעם אחר פעם קבע בית המשפט כי אפשר להסתפק באישור השהייה ואין צורך לתת יחד איתו היתר עבודה. "הקביעות האלה יוצרות מצב אבסורדי", אומר טפלו. "למסתנן מאפריקה יש כיום יותר זכויות מאשר למאוים מהשטחים. המסתנן עובד בלי שום בעיה, אך המאוים לא יכול לעבוד בשום עבודה. מרגיז אותי לחשוב שאם איסמעיל היה בא מסודן היו לו יותר זכויות".

איסמעיל מספר על הבקרים שהוא מנסה להשיג עבודה. "בכל פעם שמעסיק בא לאסוף עובדים ברכב אני רואה שלוקחים דווקא את הסודנים ואת האריתראים, ולא אותי. המעסיקים מפחדים לקחת מישהו שלא בא מאפריקה, כי הם חוקיים ואני לא. איך זה שלהם מותר לעבוד ולי לא?"

איסמעיל צודק. משרד המשפטים קבע לאחרונה בנוהל פנימי שאין לאכוף את איסור העסקתם של המסתננים וזאת מתוך הבנה שאם לא יאפשרו למסתננים לעבוד כאן, ואפילו באופן לא חוקי, הם עלולים להידרדר לפשע; הרי אדם צריך לחיות ממשהו. אלא שלמאוימים המקבלים אישור שהייה בלבד ללא היתר עבודה – אף אחד לא נותן פתרון לבעיית התעסוקה.

לא רק עבודה אין למאוימים. מהסיפור הבא של טפלו מסתבר שגם בכל הנוגע לביטוחים רפואיים מצבם חמור ממצב המסתננים: "בשנת 2005 שהה אחד המאוימים בחוף הים בתל־אביב והבחין בשתי נערות טובעות. המאוים קפץ למים והציל את אחת הבנות. כשחזר למים בניסיון להציל את הנערה האחרת, החל גם הוא לטבוע. כוחות ההצלה שבינתיים הגיעו למקום הצליחו למשות את השניים מהמים והם פונו לקבל טיפול רפואי בבית החולים. בסופו של דבר דרש בית החולים שהמאוים ישלם את העלויות של הטיפול הרפואי שקיבל בסך אלפי שקלים".

"האנשים האלה היו צריכים לקבל אישור לעבוד ואפשרות לעשות ביטוח רפואי", טוען טפלו. "כך הדבר בכל מדינה מתוקנת, אבל בגלל שאנחנו מתחכמים – האישור שאומר שאסור לו לעבוד שולל ממנו גם את הזכות לקבל טיפול רפואי. חוץ מלעמוד בפינת רחוב בתל־אביב ולשדוד את העוברים ושבים אין לו מה לעשות עם אישור השהייה. לאחרונה עליתי על פטנט ותפסתי טרמפ על העובדים הזרים. לעובד הזר מאפשרים מסלול של ביטוח רפואי בקופות החולים. ביקשתי לעשות ביטוח למאוימים בתור עובד זר והקופות הסכימו. מצד אחד זה כמובן משמח אותי, ומנגד זה חבל וזה כואב לי מאוד שהעובד הזר מהפיליפינים מקבל יותר זכויות ממשתף הפעולה מקלקיליה. זה לא נורמלי ולא נכון שהמערכת אינה דואגת לאנשים ששיתפו איתה פעולה".

בשטף דבריו רומז טפלו לעוד הבדל קטן שקיים בין מסתננים לסייענים, אך הוא לא מרחיב. "'רופאים למען זכויות אדם' מטפלים בכל בני האדם. עזרה משפטית, לעומת זאת, עוד לא מצאתי אצלם בכל מה שנוגע לסייענים. לא במקרה אתה לא רואה אותם בשטח הזה ולא במקרה מעולם לא הגישו עתירה בעד הסייענים".

הבטחות ללא כיסוי

לא רק חייהם של המאוימים קשים. גם דרכם של מי שזכו בסופו של דבר להכרה כסייענים רחוקה מלהיות סוגה בשושנים. "אני חי כעת את הגרוע ביותר", אומר לי חוסיין, סייען כבן ארבעים הגר כיום במרכז הארץ לאחר ששוקם בישראל. "המדינה שלכם, שקוראים לה מדינת היהודים, נתנה למחבלים ולקחה מהסייענים. מחבל שמבצע פיגוע מובטחים לו שני דברים: הראשון הוא גן עדן והשני הוא שהשחרור מהכלא הישראלי הוא עניין של זמן. במקביל גם אנחנו, הסייענים, קיבלנו הבטחות מהשב"כ. במשך שנים אמרו לנו קציני השב"כ שהם יהיו לנו האמא והאבא שעליהם נאלצנו לוותר כשבחרנו לסייע למדינת ישראל. הבטיחו לנו בית, עבודה ותעודת זהות. בפועל לא הרבה מזה התממש".

הסיפור של חוסיין מדגים את הכרוניקה שבה הסייען נגרר למסגרת של שיתוף פעולה. חוסיין גויס בשנת 1989 כשהיה כבן עשרים. הגבר הקשוח שמדבר איתי מעיד על עצמו שהיה באותה תקופה "ילד רגיש ופגיע": "מישהו התחבר איתי באותו הזמן ונתן לי כסף תמורת דברים קטנים שביקש שאעשה עבורו. הדברים נמשכו בלי שהיה לי מושג עבור מי אני עובד, עד שיום אחד מצאתי את עצמי מול רכז שב"כ. הוא הסביר לי שאני מסובך עד צוואר וכדאי לי להמשיך לעבוד איתו כי גם ככה כבר עבדתי בשבילו והוא יכול לשרוף אותי בכפר, אז אם אני מסובך, לפחות ארוויח מזה כסף.

"התחלתי כמקור קטן. בהמשך התחברתי לכל מי שאמרו לי להתחבר אליו. לכל גוף שאמרו לי להיכנס אליו – נכנסתי. ככה התקדמתי לאט־לאט, עד שיום אחד כשהייתי בן עשרים ואחת חטפו אותי רעולי פנים ברחוב. הייתי ילד המום ומבוהל. עמדתי בפני מצב שחוקרים אותי חבורה של אנשים שהמקצוע שלהם הוא רצח ועינויים".

חוסיין הודה מיד בכל מה שביקשו ממנו להודות, ובבוקר שלמחרת ברח לישראל. במשך מספר חודשים עבד כטבח במסעדה בטירה עד שהשב"כ איתר אותו והציע לו לחזור ולעבוד עם כוחות הביטחון, הפעם ביחידה של מסתערבים. חוסיין הסכים, ובאותה תקופה יצא לכעשרים מבצעים עם יחידת המסתערבים. כשנגמרה התקופה חזר לבדידותו. אף אחת מההבטחות לא קוימה – לא בית, לא תעודת זהות, לא עבודה. "בכל פעם שאמרתי משהו אמרו לי מיד שאם החיים בארץ לא מוצאים חן בעיניי אני יכול לחזור לשומרון ושיש עוד אלף כמוני". בסופו של דבר החליט חוסיין לחזור לשומרון. זמן קצר לאחר מכן הסתבך בקטטה שבה דקר אדם אחר. המשפט נערך בישראל ועל חוסיין נגזר עונש של חמש עשרה שנה בכלא. המפעילים שלו בשב"כ באו אליו שוב עם הצעה, והפעם לעבוד כמדובב של נחקרי שב"כ במקום לשבת בכלא.

בגיל 23 הפך חוסיין לצעיר באחראי חדר הדיבוב של בשב"כ. במקביל החל תהליך אוסלו. קצינים שנפגשו איתו ועם חבריו הסייענים שבו והבטיחו להם תעודת זהות, בית, עבודה וכסף. חוסיין ראה את האנשים שהוא דאג להכניס לכלא משתחררים אט־אט במסגרת הסכמי השלום כשהוא עדיין תקוע. כל תחנוניו של חוסיין לקבל תעודת זהות ישראלית עבורו ועבור משפחתו לא הועילו, ויום אחד הודיעה לו אשתו כי היא אינה מוכנה לחיות במדינה כזו והיא חוזרת לשטחים עם הילדים שלהם. "היא אמרה לי שהיא מעדיפה למות כמו כלב אבל לפחות במדינה שמקבלת אותה", מספר חוסיין.

כעבור שנתיים, בשנת 1999, חזר לשומרון, לאשתו ולילדיו. מיד עם חזרתו נתפס ונלקח לכלא שכם תחת השגחתו הצמודה של סוהר שהשתחרר זמן לא רב לפני כן ממאסר שחוסיין "סידר לו" במסגרת עבודתו כמדובב. במשך תקופה ארוכה עינה הסוהר את חוסיין בעינויים אכזריים ביותר. "הייתי בטוח שאמות שם וכבר כמעט לא האמנתי שאצא לחופשי, אבל איך הרצל אמר – אם תרצו אין זו אגדה. רציתי מאוד לחיות וכנראה שהייתי חזק כמו שמשון הגיבור ובזכות זה שרדתי", הוא מספר, כך ממש. לי נותר רק לחשוב על עולם הדימויים שמשמש את חוסיין.

לאחר שנתיים שוחרר חוסיין בידי חיילי צה"ל במסגרת "חומת מגן" ומאז הוא מתגורר בישראל. חוסין מסביר לי כי הוא עדיין סובל מכך שאין לו אזרחות ישראלית או תושבות קבע – בכל שנתיים הוא צריך לחדש את תעודת הזהות הזמנית שלו. ילדיו לא יכולים לעשות בגרויות בארץ, הוא אינו מבוטח בביטוח לאומי ובתו הגדולה נאלצת ללמוד באוניברסיטה בשכם כי זה המקום היחיד שמוכן לקבל אותה במצב הנוכחי. "מה אגיד לך? המצב שלי גרוע, אבל ארצה או לא ארצה, טוב לי או רע לי, מבחירה או שלא מבחירה – קשרתי את גורלי עם המדינה הזו ואני יודע שאחיה רק כל עוד עם ישראל נמצא כאן", הוא מסכם.

מבחן המכשפות

בשנת 1995 נדון בבג"ץ אל־טאיי מקרה של קבוצת מסתננים אזרחי עיראק שנכנסה לארץ דרך ירדן. בהסתמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על אמנת הפליטים ועל האמנה למניעת עינויים, קבע אהרן ברק כי אין לגרש את הקבוצה למדינה שידוע כי בה נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם. פסק הדין הזה משמש עד היום ברבות מהעתירות נגד גירוש מסתננים מאפריקה והחזרתם למדינות מוצאם. ואולם, למרות שנראה שאין מתאים ממנו ליישום גם בסוגיית המאוימים, שופטי העליון ממעטים לעשות בו שימוש גם במקרים שיש יסוד לומר שגירושו של הסייען עשוי לסכן את חייו או את חירותו.

לדברי טפלו, המושגים "סכנת חיים" ו"סכנה לחירות" מאוד עמומים מבחינת ההגדרה של ועדת המאוימים, שמסרבת הרבה פעמים להכיר באדם כמאוים בשל העובדה שאין "אינדיקציות עדכניות" לאיום על חייו, גם אם מדובר באנשים שישבו בכלא הרשות עד 2002. ההתעלמות מסכנת החיים האפשרית ממשיכה גם בבית המשפט הנוטה בדרך כלל לקבל את הגדרתה של הוועדה ללא עוררין.

"מה הם מצפים?" שואל טפלו, "שיבקר פעם בשנה ברשות? איך אפשר להתמודד עם התבחין הזה? מצופה ממני שאגיד ללקוח שלי להיכנס לשטח ולבדוק אם הוא יישאר בחיים, אם כולאים אותו שוב? זה מבחן שמזכיר לי את המבחן שהיו עושים פעם למכשפות: זורקים אותן למים. אם הן צפות סימן שהן מכשפות ושורפים אותן, ואם הן טובעות מסתבר שלא היו מכשפות. לצערי, יש לי כמה לקוחות שעמדו במבחן ולאחר מעשה הוכח שבאמת נשקפה להם סכנת חיים. שני לקוחות שלי חוסלו אחרי שחזרו לתחומי הרשות".

טפלו משתמש במושג "לקוחות", אבל ניכר בו שהיחס שלו למשתפי הפעולה שהוא מייצג חורג מיחסים רגילים שבין עורך דין ללקוח.  הוא מטפל בהם, יותר משהוא מייצג אותם. מבחינתו מדובר בשליחות. "התחנכתי באוניברסיטת קולומביה, והדגש על זכויות אדם וחוקה משפיע עלי ללא ספק. חונכתי גם בישיבה של הרב סולובייצ'יק, ושם יש חינוך של כבוד לזולת וכבוד לכל בני האדם שנובע מהרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם. אני רואה את הרעיון הזה כחלק מרכזי מהיהדות".

לעומת המחויבות הזו, אחד המסמכים המביכים ביותר בסוגיית הסייענים, שאולי משקף באופן הטוב ביותר את יחסה של מדינת ישראל אליהם, הוא תשובתה מנובמבר האחרון של עו"ד רות בר, עוזרת שר הביטחון. במשך שלוש שנים ביקש טפלו להציל שני סייענים שנידונו למוות בשל שיתוף פעולה עם ישראל והעברת ידיעות לסייען שלישי שברח לישראל ושוקם כאן. לצורך הדיונים בערעור על העונש שנגזר עליהם בבית המשפט מטעם הרשות הועברו שני משתפי הפעולה מבתי הכלא שהוחזקו בהם, ביריחו ובדהריה, לבית המשפט ברמאללה. כדי להגיע לרמאללה עם העצורים, כלי הרכב שמובילים אותם חייבים לעבור במחסומי צה"ל.

טפלו ביקש מגורמים צבא ומדינה להורות לחיילים לעצור את הרכב, ובפעולה זריזה ומהירה להוציא ממנו את העצורים ולקחת אותם לישראל. הבקשות של טפלו נשענות על טיעונים מוסריים כגון "לא תעמוד על דם רעך" והחובה להציל את מי שתרם למען ביטחון המדינה. לאחר שלוש שנים של התכתבויות עם כל הגורמים הרלוונטיים השיבה בר לטפלו כי אין לנקוט בפעולות שהוא מציע, "מאחר שמדובר פה בסוגיה פנים־פלשתינית". רוצה לומר, מה לנו ולהם? שני הצדדים פלשתינים – יאכלו איש את רעהו.

 מתקשורת ראש הממשלה נמסר בשם השב"כ:

המנהלה הביטחונית לסיוע הוקמה במסגרת שב"כ בהתאם להחלטות הממשלה, לשם טיפול בשיקומם של סייעני כלל זרועות הביטחון, שהוכרו כזכאים לכך על פי תבחינים ונוהלים שנקבעו בעניין, וזאת לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטריים מובהקים.

התבחינים והנוהלים שהמנהלה פועלת על פיהם חסויים מכוח חוק השב"כ ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון (בג"צ 5499/95, בג"צ 2221/99 ובג"צ 4458/03) ועל כן אין באפשרותנו לפרט בעניינים אלה, לרבות באשר להליכי שיקום המבוצעים בידי המנהלה.

בסוגיות הנוגעות להנפקת תעודות זהות נדגיש כי הנושא מצוי בתחום סמכותו הבלעדית של משרד הפנים.

לעניין הטיפול בבני המשפחה של סייענים, יובהר כי המנהלה מטפלת בבני משפחת הסייען הסמוכים על שולחנו ומתגוררים עִמו במסגרת טיפולה בסייען אשר הוכר כזכאי לשיקום. זאת בהתאם לכלליה ונהליה בעניין זה.

מודעות פרסומת

מודעות פרסומת